הסכם ברטון-וודס שנחתם ב-1944 קיבע את ערכם של מטבעות בינלאומיים מול הדולר האמריקאי, ואת הדולר האמריקאי קבע ברמה של 35$ לאונקיית זהב (אונקיה, אאונס = 28.3495231 גרם).

לשם המחשה, סירב ב-1967 בנק בשיקאגו לבקשת פרופסור מילטון פרידמן להלוואה בלירה שטרלינג. זאת משום שפרידמן התכוון להשתמש בכסף למסחר בחסר (שורט) בלירה הבריטית. סירוב הבנק נבע מהסכם ברטון-וודס.

הסכם ברטון-וודס נועד לקדם יציבות מוניטרית בינלאומית, על-ידי מניעת השתוללות שערי מטבע במדינות שונות, ועל-ידי ריסון פעילות ספקולטיבית במסחר במטבעות. לפני הסכם זה, שימש הזהב כתקן הבינלאומי לערכם של מטבעות, והוא שלט בכיפה בכל המערכות הכלכליות הבינלאומיות, בין 1876 (מלחמת האזרחים בארה"ב) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914-1919). בתקופת המסחר על בסיס הזהב זכו מטבעות בינלאומיים ליציבות שלא היתה קיימת קודם לכן, עקב תמיכת מחירי הזהב.

עם זאת, החולשה העיקרית של מערכת זו היתה נעוצה בתנודות החריפות, העליות והירידות, בערכי מטבע. כאשר כלכלה מסוימת התחזקה היא הגבירה משמעותית את היבוא, ויתרות הזהב הנחוצות לה לתמוך בערך המטבע נשחקו. מכאן, המחסור ביתרות זהב גרם למעצורים באספקת הכסף לשוק, ועקב כך הרקיעו שערי הריבית שחקים, מה שעצר את הפעילות הכלכלית והתבטא במיתון. מחירי הסחורות בסוף התהליך ירדו, מה שהפך אותן לאטרקטיביות בשווקי מדינות אחרות, שהתחילו לקנות בכמויות, הזרימו בכך יתרות זהב מחודשות לכלכלה, שהתבטאו בהגדלת רמת אספקת הכסף. במצב זה החלה הריבית לרדת, והכלכלה חזרה לצמוח. מחזוריות כזו, של צמיחה ומיתון חריפים, ליוותה את כל התקופה, עד שמלחמת העולם הראשונה הפסיקה, זמנית, את המסחר החופשי ואת הזרימה החופשית של זהב בין מדינות.

הסכם ברטון-וודס נחתם לקראת תום מלחמת העולם השניה, בכוונה להביא ליציבות ולהכניס רגולציה בשוק המרת המטבע הבינלאומי. המדינות שלקחו חלק בהסכם קיבלו על עצמן לשמר את ערך המטבע שלהן במרווח קטן לעומת הדולר, ולהחזיק שער זהב במקביל. הדולר האמריקאי זכה למעמד מוביל, כמטבע ייחוס, דבר ששיקף את מעבר הדומיננטיות הכלכלית הגלובלית מאירופה לארצות הברית. על המדינות החברות להסכם נאסר לשחוק את ערך המטבע שלהן (כאמצעי להגביר את כושר התחרות בשווקי הסחורות הבינלאומיים). המכסימום שהותר לירידת ערך מטבע היה 10%. ההיקף הכמותי הגבוה של המרת מטבע בשווקים הבינלאומיים, שהתבטא במעברים גדולים של כסף בין מדינות, היה תוצאה של הבום הכלכלי של תום מלחמת העולם השניה ותנופת הבנייה של שנות ה-50. הדבר הביא לשחיקת ההסדרים שהושגו במסגרת הסכם ברטון-וודס.

בשנת 1971 בא הקץ על הסכם ברטון-וודס, כאשר הדולר האמריקאי כבר לא היה סחיר במחיר קבוע לעומת הזהב. כוחות ההיצע והביקוש של השוק שלטו בשערי המטבע של מרבית המדינות עד 1973, והכסף זרם ביתר חופשיות. שערי מטבע השתנו על בסיס יומי, ונפח התעבורה, הקצב המהיר ואי-היציבות במחירי המטבע עלו בהתמדה לאורך שנות ה-70. במקביל, נוצרו כלים פיננסיים חדשים, נעשתה דה-רגולציה בשוק, והסחר הבינלאומי עבר ליברליזציה.

עם תחילתה של מהפכת התקשורת, וטכנולוגיות המחשוב החדשות של שנות ה-80, הואץ עוד יותר המסחר במט"ח, והתרחב לשוקי אסיה, אירופה ואמריקה, על פני כל אזורי הזמן השונים. הנפח הכולל של עסקאות מט"ח בעולם עלה מרמה של 70 מיליארד דולר ביום בשנות ה-80, ליותר מ-1.5 טריליון דולר ביום, עשור שנים מאוחר יותר.

התפתחותו המהירה של שוק היורו-דולר, על רקע כמויות דולרים אמריקאים המופקדים בבנקים שמחוץ לארה"ב, היוותה זרז משמעותי לשוק המרת המט"ח. חשוב להזכיר, בהקשר זה, ששוקי היורו הם אלה שקולטים הפקדות מטבע חיצוניות.

שוק היורו-דולר התחיל לפעול בשנות ה-50, עת רווחי הנפט של ברית-המועצות (לשעבר), כולם בדולר אמריקאי, הופקדו מחוץ לארה"ב, מחשש להקפאתם עקב המצב הפוליטי והמלחמה הקרה. הדבר התבטא במאגרי ענק של דולרים מחוץ לגבולות ארה"ב, עליהם לא היתה לשלטונות ארצות-הברית שליטה. הממשל האמריקאי חוקק חוקים ותקנות שיגבילו הלוואות דולר לזרים. שוקי היורו הפכו עתה אטרקטיביים, במיוחד כיעד לדולרים, הודות למיעוט התקנות שהיו נהוגות והריביות הגבוהות יותר על פקדונות.

מסוף שנות ה-80 החלו חברות אמריקאיות ללוות מחוץ לארה"ב, בעיקר אצל שוקי היורו, בשל נוחות המערכת הכלכלית שם, בהיבטים של אחזקת עודפי נזילות, קבלת הלוואות לטווח קצר, ומימון פעילות יבוא ויצוא.

לונדון היתה ונותרה המרכז הפיננסי העולמי שמחוץ לחופי ארה"ב. בשנות ה-80 הפכה לונדון לאבן הפינה של מסחר היורו-דולר, עת בנקים בריטיים התחילו להלוות דולר אמריקאי כתחליף ללירה שטרלינג, על מנת לסייע בשמירת מעמדו כמוביל במערכת הפיננסית הגלובלית. מיקומה הגיאוגרפי של לונדון תורם אף הוא לשימור מעמדה המרכזי בשוק היורו-דולר.